הרמב"ם המיסטיקן. מאמר שני בסדרה

מעבר לשמרנות ולרדיקליזם

במשך דורות, חוקרים ולומדים התווכחו על דמותו האמיתית של הרמב"ם. מצד אחד, הגישה השמרנית רואה בו את עמוד התווך של ההלכה ומנסח עיקרי האמונה, המאמין באל שמתערב באופן פעיל ורצוני בטבע. מצד שני, חוקרים רדיקליים טענו שהרמב"ם היה רציונליסט קיצוני שכלל לא האמין בניסים או בהשגחה פרטית, ורק כתב עליהם כ"שקרים הכרחיים" כדי לחנך את ההמון.

אך הקריאה המעמיקה ב"מורה נבוכים" חושפת דרך שלישית, מרתקת הרבה יותר: הרמב"ם לא שלל את הנבואה, ההשגחה והנס, אלא פשוט הגדיר אותם מחדש. הוא הוציא אותם מתחום ה"גחמה" האלוהית, והכניס אותם למסגרת של חוקיות מטאפיזית קבועה ודטרמיניסטית.

אנחנו לא מרכז היקום (ולכן המערכת אוטומטית)

כדי להבין למה הרמב"ם בנה מערכת אוטומטית, צריך להבין את מקומו של האדם ביקום לפי תפיסתו. בניגוד לגאווה האנושית ואף לדעות בחז"ל הטוענות כי כל הבריאה נבראה בשבילנו ("כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" – ברכות ו ע"ב; "בשבילי נברא העולם" – סנהדרין לז ע"א), הרמב"ם מבהיר שלדעתו האדם הוא יצור שולי ביקום עצום ממדים: "אין האדם תכלית כל המציאות" (מורה נבוכים ג, יג), והוא אף עורך חישוב של מרחקי הגלגלים כדי להמחיש עד כמה האדם זעיר מולם (ג, יד).

מכיוון שאנחנו לא תכלית הבריאה הבלעדית, האל אינו "מנהל עבודה" שמגיב באופן נקודתי לכל אירוע בחיינו. האל פועל כסיבה קבועה, וההתערבות בעולם אינה ירידה של האל אל האדם, אלא עלייה של האדם אל חוקי האלוהות – ולא במקרה הרמב"ם מקדיש פרק שלם (א, י) להסביר ש"ירד" ו"עלה" ביחס לאל אינם אלא מטאפורות.

התאונה ההיסטורית שיצרה את המערכת של הרמב"ם

כדי להבין את גאונות המערכת שהרמב"ם בנה, צריך קודם להבין את הבעיה העצומה שניצבה מולו: ההתנגשות החזיתית בין הפילוסופיה של אריסטו לבין התפיסה הדתית המסורתית.

• הבעיה עם אריסטו: אריסטו הציג אל שהוא "המניע הבלתי מונע". זהו אל מושלם, סטטי לחלוטין, שחושב אך ורק על עצמו. הוא לא מכיר את העולם החומרי, לא מתערב בו, ובוודאי שלא מדבר עם נביאים או קורע את הים. עבור אדם מאמין, אל כזה הוא בעיה – איך אפשר לקבל השגחה או נבואה מישות כה מנותקת?

• ה"טעות" של ימי הביניים: כאן נכנסת לתמונה אחת מטעויות זכויות היוצרים המרתקות בהיסטוריה. בעולם הערבי הסתובב ספר שנקרא "התיאולוגיה של אריסטו" – ספר שיוחס לאריסטו, אך בפועל היה תרגום ועיבוד של ה"אניאדות" מאת פלוטינוס, אבי הזרם הנאופלטוני. ה"אריסטוטליות" שהגיעה אל הרמב"ם דרך הפילוסופים הערבים – אלפאראבי ואבן סינא – הייתה כבר ספוגה בתורת פלוטינוס מבלי דעת, והספר הזה הוא רק הדוגמה המפורסמת ביותר לזיוף שעיצב את המחשבה של ימי הביניים כולם.

• הפיתרון של פלוטינוס – מודל האמנציה (האצלה/שפע): בניגוד לאריסטו, פלוטינוס דיבר על מציאות שבה האלוהות (ה"אחד") נובעת כלפי מטה מעצם קיומה. בדיוק כפי שהשמש לא "מקבלת החלטה" מודעת להאיר בבוקר, וכפי שהמעיין לא מתכנן מראש את נביעתו – כך השפע האלוהי פשוט זורם באופן אוטומטי ובלתי פוסק ממקורו. את שני הדימויים הללו – השמש והמעיין – מאמץ הרמב"ם עצמו כשהוא מבאר את מושג השפע (מורה נבוכים ב, יב).​כדי להבין זאת לעומק, חשוב לעשות סדר במושגים. בשיח העכשווי, המילה "שפע" מתקשרת לרוב לעושר חומרי או כספי. אולם, אצל הרמב"ם הכוונה היא ל"שפע הקיום" (הכוח המקיים את העולם עצמו) ול"שפע השכלי", ששניהם נובעים מן האל.​מעבר לכך, הרמב"ם נותן הגדרה מדויקת למושג "השפעה" – הוא מגדיר אותה כ"פעולת מי שאינו גוף" (שם, ב, יב). בעולם הפיזיקלי שלנו, כדי שגופים ישפיעו זה על זה, חייב להתקיים ביניהם מגע או לכל הפחות אינטראקציה דרך שדה כוח (כמו שדה כבידה או שדה חשמלי). מכיוון שהאל אינו גוף ואינו מוגבל במקום, הוא אינו פועל דרך מגע או שדות פיזיקליים. הפעולה הייחודית הזו, שמתרחשת ללא שום מגע חומרי ושונה מכל אינטראקציה בעולמנו, היא מה שהרמב"ם מכנה "השפעה".

הסינתזה: אל אריסטוטלי עם מנוע נאופלטוני

בלי לדעת שהוא משלב בין שני פילוסופים שונים, הרמב"ם יצר את הפיתרון המושלם לדת התבונית. הוא לקח את אלוהים של אריסטו, וחיבר אליו את ה"מנוע" של פלוטינוס:

• מצד אחד, הוא שומר על אלוהים של אריסטו: אל מוחלט, נטול שינויים, רגשות או גחמות (זהו יסוד תורת שלילת התארים – מורה נבוכים א, נ–ס). אלוהים אינו משנה את דעתו, אינו מגיב רגשית לתפילות, ואינו מתערב בעולם באופן רצוני-נקודתי.

• מצד שני, הוא מאמץ את השפע של פלוטינוס. אלוהים לא צריך "להחליט" להשגיח או להתערב במעשי בני האדם, משום שהשפע השכלי זורם ממנו בהכרח, כל הזמן. השינויים במציאות נובעים מיכולת קליטת השפע, לא משינויים באל.

התוצאה היא אל מרוחק וסטטי מבחינה פילוסופית, שבו-זמנית מקיים את העולם, מזין אותו, ומאפשר לאדם – אם רק יכין את שכלו – להתחבר אליו ולזכות בנבואה ובהשגחה. המערכת עובדת, לא מתוך קפריזה, אלא מתוך חוקיות קוסמית קבועה.

נבואה והשגחה: עניין של כוונון המקלט

לפי הרמב"ם, האל לא "בוחר" להתערב בחיים שלנו באופן רגעי או שרירותי. הנבואה וההשגחה אינן "מתנות" שמחלקים מלמעלה, אלא תוצאה של שלמות עצמית. הרמב"ם מגדיר את הנבואה כ"שפע השופע מאת האל באמצעות השכל הפועל – על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה" (מורה נבוכים ב, לו). ככל שהאדם משלים את עצמו יותר במימדים המעשיים, הרגשיים והשכליים, השפע האלוהי שורה עליו יותר. על מנת שישרה השפע על האדם הוא צריך מידות טובות, כמו חסד, צדקה ומשפט, אומץ, אי הגזמה בתאוות, אך בעיקר, השכלה. השכלה במדעי הטבע ובאלוהות ("אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו" – הלכות יסודי התורה ז, א; וכן שמונה פרקים, פרק ז).

ומה עם ה"חריג" לכאורה? הרמב"ם אמנם כותב (מורה נבוכים ב, לב) שלפי דעת התורה האל יכול למנוע נבואה גם ממי שראוי לה. אך הוא עצמו ממוסס את החריג הזה: הדוגמה היחידה שהוא מביא היא ברוך בן נריה, שהתכונן לנבואה ולא זכה לה – "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי" – והוא מסביר בהמשך (שם, ב, לו) שהעצבות והעצלות משביתות את פעולת הכוח המדמה, ושזו בדיוק הסיבה להסתלקות הנבואה בזמן הגלות: "מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'". כלומר, גם ה"מניעה" פועלת דרך סיבות טבעיות-נפשיות, כמאמר חז"ל שהרמב"ם מאמץ: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (שבת ל ע"ב; שמונה פרקים, פרק ז). האוטומטיות נשמרת מקצה לקצה.

• למה לבעלי חיים אין השגחה פרטית? כדי להבין עד כמה המנגנון הזה תלוי בהכנה אנושית ולא ב"חסד" חיצוני, צריך להסתכל על בעלי החיים. הרמב"ם קובע שעל בעלי חיים יש השגחה כללית בלבד (הדאגה לכך שהמין שלהם לא ייכחד), אך אין עליהם השגחה פרטית (מורה נבוכים ג, יז). למה? כי אין להם שכל היכול לקלוט מושגים מופשטים כמו מושג האל. אין להם את ה"אנטנה" הנדרשת כדי לקלוט את תדר השפע האלוהי. אם אריה טורף איילה, זה לא קורה בגלל שהאיילה "נענשה" על ידי אלוהים, אלא פשוט כי אלו חוקי הטבע העיוור – ממש כפי שהרמב"ם כותב שם שאין זו גזירה אלוהית שעכביש מסוים יטרוף זבוב מסוים. האיילה כפופה למקרה לחלוטין מכיוון שאין לה יכולת תודעתית להתחבר לשפע.

• ההשגחה על בני אדם: מנגנון דינמי בדיוק מאותה סיבה, ההשגחה על האדם אינה "שומר ראש" קבוע. ההשגחה היא נגזרת ישירה של פעולת השכל – "ההשגחה נספחת לשכל", וכפי שיעור השלמות כך שיעור ההשגחה (מורה נבוכים ג, יז–יח). ככל שהאדם משכיל יותר באל בדרך נכונה, שורה עליו יותר שפע. אך זהו מנגנון שתובע תחזוקה מתמדת: ברגע שאדם מסיח את דעתו ופוסק מלחשוב על האל, ה"מגן" הזה קורס. באותו רגע של נתק תודעתי, הוא חוזר להיות חשוף לפגעי הטבע ולמקריות (אם כי עדיין יהיה לו יתרון על פני מי שלא השכיל באל כלל) – כך במפורש בפרק החותם את משל הארמון (ג, נא).

• נבואה: נבואה היא השלב שבו הכוונון מגיע לשלמות. כאשר האדם מביא את השכל ואת הכוח המדמה שלו למקסימום, מגיעות חוויות "התפעמות" רוחניות להן קורא הרמב"ם "יראה" ו"אהבה" (הלכות יסודי התורה ב, א–ב). בחווית ה"יראה" האדם חווה את אפסותו מול האל, ואילו בחוויות האהבה, האדם מתמלא "תשוקה" אל האל, עד שהוא נעשה כ"חולה אהבה" (הלכות תשובה י, ג). במצב זה השפע "נשפך" אליו אוטומטית והופך להשגה נבואית. הרמב"ם מתאר זאת לא רק כחוויה אינטלקטואלית קרה, אלא כזעזוע גופני של ממש: "כולן... אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות" (הלכות יסודי התורה ז, ב).

האוניברסליות של השפע: גם בכוכבים אחרים?

המסקנה מהמנגנון ה"אוטומטי" הזה היא מרחיקת לכת. מכיוון שהחיבור לאלוהים אינו תלוי בהעדפה אתנית או בהשתייכות לעם כזה או אחר, אלא מבוסס נטו על חוקים מטאפיזיים (שהשפע מגיע לכל אדם שפיתח את שכלו ומידותיו ועבר רף מסוים), הרי שהוא אוניברסלי לחלוטין. כך פוסק הרמב"ם להלכה: "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש קודשים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יג). הדלת אל "חדרי הארמון" פתוחה לכל תודעה שהגיעה לשלמות הראויה.

יתרה מכך: הרמב"ם עצמו קובע שכבר עכשיו קיימים ביקום נמצאים תבוניים שאינם ממין האדם – ונעלים ממנו. באותו פרק שבו הוא שולל את מרכזיות האדם (מורה נבוכים ג, יג), הוא דורש את הפסוק מאיוב "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה": "עבדיו" הם השכלים הנפרדים ו"מלאכיו" הם הגלגלים – "ודע שעבדיו הנאמרים בזה הפסוק אינם ממין האדם כלל". הגלגלים עצמם, לשיטתו, הם ברואים חיים ומשכילים (שם, ב, ה). כלומר, העיקרון שהחוקים המטאפיזיים חלים על כל תודעה מתאימה – אנושית או לא – כבר קיים אצל הרמב"ם בפועל.

מכאן ההרחבה שלי: לו היו קיימים יצורים תבוניים בכוכבים אחרים ברחבי היקום, בעלי יכולת שכלית להשיג את מושג האל – גם הם היו נהנים בדיוק מאותו מנגנון של נבואה והשגחה. פשוט משום שגם הם היו הופכים ל"מקלטים" המסוגלים לקלוט את תדר השפע האלוהי. התפיסה של הרמב"ם הופכת את הדת מסיפור מקומי של קבוצה ספציפית להיגיון קוסמי הפתוח לכל אדם, או יצור תבוני, היכן שלא יהיה.

הנס: שורת קוד שומרת חוק, לא "באג" במערכת

כפי שהזכרנו קודם, האל של הרמב"ם הוא האל האריסטוטלי, אל שלא מתערב יותר מידי במציאות.

אם כן, כיצד ניסים אפשריים? הרמב"ם מביא בנושא את מאמר חז"ל הטוען כי "תנאים התנה ה' עם מעשה בראשית" (בראשית רבה ה, ה) דהיינו שעוד מבריאת העולם, נקבע למשל כי ים סוף יקרע בתאריך הספציפי הזה, או שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את עדת קורח בתאריך אחר (וראו גם פירוש המשנה, אבות ה, ו, ושמונה פרקים, פרק ח). עם זאת, פתרון זה איננו פתרון "אלגנטי". לפי ההבנה הפשוטה של פתרון זה, הניסים הם כעין "באגים" במערכת, שרק תוזמנו מראש. אך הרמב"ם מסביר אותו באופן אלגנטי הרבה יותר מההבנה הפשוטה, ומנסח זאת במשפט מפתח: "כי הניסים הם גם ממה שבטבע מבחינה מסוימת" (מורה נבוכים ב, כט). הנס עצמו שייך לטבע.

• חוקי טבע מסדר גבוה: לפי הבנתי, כוונת הרמב"ם היא שבמעשה בראשית נוצרו גם "חוקי הניסים". כלומר הנס איננו חריגה מהטבע אלא חוק טבע מטאפיזי מסדר גבוה יותר, הקשור למנגנון השפע שתיארנו. הניסים הוטבעו בתוך חוקי הבריאה כבר במעשה בראשית. הם קיימים בתוך המערכת כ"שורות קוד" רדומות, פוטנציאל שמחכה להתממש – לא "באג" שתוקן מראש, אלא חלק אינטגרלי מהחוקיות עצמה, בדיוק כדברי הרמב"ם שהנס הוא "ממה שבטבע".

• הנביא כזרז (Catalyst): אם הנס הוא קוד רדום, מה מפעיל אותו? כך אני מבין את ההיגיון הפנימי של השיטה: התשובה היא הנביא. הנס לא קורה בגלל שאלוהים החליט פתאום לשנות את דעתו; הנס מתרחש משום שהנוכחות של אדם שתודעתו מחוברת לשפע האלוהי, משמשת כזרז מטאפיזי. תודעת הנביא מוליכה את השפע האלוהי ומאפשרת את חשיפת החוקיות הנסתרת והגבוהה שהוצפנה במציאות מראש.

לסיכום: אין כאן שבירת חוקים, אלא ציות לחוקים עמוקים יותר. הנביא אינו קוסם ואינו מפעיל את האל; תודעת הנביא היא הכלי שדרכו המציאות מאפשרת התגלות של חוקי טבע מסדר גבוה יותר.

רוחניות אוניברסלית ביקום אינסופי

דווקא בימינו, כשאנחנו מביטים מבעד לטלסקופים, מודעים לממדים האדירים של היקום ומבינים עד כמה האדם קטן בתוכו, הגישה של הרמב"ם מציעה לנו דרך אמיתית לרוחניות. היא מאפשרת לנו לשמור על חיבור עמוק לאל, לא מתוך אשליה שחצנית שאנחנו מרכז הבריאה והאל "עובד אצלנו", אלא דווקא מתוך ענווה והבנה מלאה של קטנותנו מול המנגנון הקוסמי העצום.

זהו חזון שמעביר את האחריות אלינו, ובעיקר – הוא מנפץ כל מחיצה אנושית. המערכת המטאפיזית הזו אינה מפלה בין דת, גזע או מגדר, ואינה שייכת ל"מועדון סגור". הקשר עם האלוהות אינו תלוי בקפריזות, אלא פועל לפי חוקים קבועים, מעין-פיזיקליים. השפע תמיד זורם; התפקיד של כל אחת ואחד מאיתנו הוא טיפוח המידות הטובות, חסד צדקה ומשפט, השכלה באל וזכירתו.

גם הדת עוברת טרנספורמציה. אומנם האל ה"פרסונלי" נשאר, כי השפע האלוהי לובש בתודעתינו צורה פרסונלית - תודעתית, אך בסופו של דבר, המערכת שמשרטט הרמב"ם היא הרבה יותר "פיזיקלית", קרה ולא אישית.